סיפור על אינטגרציה, על שחיטת פרות קדושות ועל מקרה מוות אחד בלתי מפוענח

רישאר דקואה (Richard Descoings), מנהלה האגדי של סיינס-פו, היה איש יקר. מותו המסתורי ב-3 לאפריל 2012 בהיותו בן 54 בלבד, כשגופתו נמצאה ערומה בחדר במלון יוקרתי במנהטן, זיעזע לא רק את הממסד הצרפתי, אלא גם את הסטודנטים שבשבילם הוא עיקם לא מעט את אותו הממסד. לאחר הסתלקותו הטרגית הסטודנטים הקדישו לו גרפיטי על הקיר שמאחורי הקפיטריה בסיינס-פו. בתמונה רואים את האריה והשועל, דמויות שנלקחו מהלוגו של בית הספר, זורקים אחד לעבר השני קופסת קממבר של המותג Coer de Lion, ("לב ארי"), כאשר לכיתוב שעל הקופסא הוסיפו את שמו – "רישאר לב ארי". שילוב תמוה מעט של דימויים, אבל הוא מביע היטב את הוקרתם של הסטודנטים לנשיא בית ספרם האהוב.

גרפיטי המוקדש לדקואה בחצר של סיינס-פו

דקואה היה איש שנוי במחלוקת. הוא צמח מתוככי הממסד, בעצמו בוגר סיינס-פו ו- ÉNA (école nationale d'administration – בית ספר המשך להכשרת הדרגים הגבוהים של המגזר הציבורי, יוקרתי ואליטיסטי אף יותר מסיינס-פו). לפני שנתמנה לנהל את סיינס-פו ב-1996 הוא מילא תפקידים בחירים במשרד החינוך וב- conseil d’état (המקבילה הצרפתית לבג"ץ). איש לא ציפה ממנו לרפורמות הרדיקליות וחסרות התקדים שעתיד היה להעביר במוסד שנתפס כמנוע הראשי לייצור והשיעתוק של הממסד.
ב-2001 שבעה עשר סטודנטים טריים התחילו את שנת לימודיהם הראשונה בסיינס-פו מבלי לעבור את ה- concours, מבחן הכניסה האימתני של בית הספר. המבחן כולל כתיבת חיבור על ההיסטוריה של המאה ה-20, חיבור נוסף המנתח טקסט בעל הקשר היסטורי, כלכלי או גיאוגרפי, מבחן בשפה זרה ולבסוף חיבור בנושא לא ידוע. תלמידים אלה הגיעו מתיכונים "קשים" ברחבי המדינה, בעיקר מה- banlieu (שכונות המצוקה של פריז וסביבותיה), והתקבלו ללימודים רק על סמך ראיון אישי וחיבור שנדרשו לכתוב בנושא אקטואליה. רבים מהם ילדים ממשפחות מהגרים, או בנים ובנות להורים קשיי יום, פעמים רבות מובטלים. זו היתה השנה הראשונה לפעילותה של ה-CEP (les Conventions Education Prioritaire ) – "התקנות להשכלה מועדפת" – תוכנית שהגה דקואה על מנת להכניס שונות תרבותית וחברתית לתוך כותלי בית הספר מחד ולצמצם את אי-שויון ההזדמנויות שמבחני הקבלה מייצרים מאידך. התוכנית זיהתה את המחסום העיקרי של הנוער משכונות המצוקה בפני הלימודים במוסדות האקסקלוסיביים בחוסר הנגישות למידע אודות תהליך הקבלה ובחוסר אמונה ביכולת להתקבל, מה שהפך את המוסדות לבלתי רלוונטיים עבורם. הפתרון היה ליצור שיתופי פעולה עם תיכונים המוגדרים על ידי המדינה כשייכים ל"איזור של השכלה מועדפת" או "איזור מועדף למניעת אלימות", במטרה לאתר תלמידים עם פוטנציאל גבוה אשר ההון התרבותי של משפחותיהם הקשה עליהם להתמודד עם מבחני קבלה בעלי הטיה תרבותית גבוהה ודרישה להשכלה כללית רחבה. במסגרת שיתוף הפעולה התיכונים פעלו על מנת לעשות דימיסטיפיקציה של תהליך הקבלה ולספק מידע רב כמה שיותר עליו ועל מהלך הלימודים. במקביל הם ניסו להתמודד עם הצנזורה העצמית של התלמידים ועודדו אותם לנסות ולהתקבל. למשל הפרוייקט באיזור Aquitaine נקרא "אני רוצה כי אני יכול" (Je le veux parce que je le peux).

אולם הרפורמה לא הסתיימה בהנגשת בית הספר ברמה המנטלית. דקואה הכיר בקיומו של מחסום משמעותי נוסף, המחסום הכלכלי. סיינס-פו הוא כאמור בית ספר חצי-פרטי, התלמידים ממשפחות מעוטות יכולת מקבלים סבסוד מלא של שכר הלימוד על ידי המדינה, אך יוקר המחייה בפריז לא משאיר להם הרבה ברירות. אל אף שתלמידים רבים מצליחים להחזיק עבודות סטודנטיאליות מזדמנות, הלימודים אינטנסיביים מדי מכדי לאפשר פרנסה שתכסה את הוצאות המחייה בעיר. לכן הונהגה רפורמה נוספת, לפיה תלמידים מהמשפחות העשירות ביותר ישלמו שכר לימוד מוגבה על מנת לממן מלגת מחייה לתלמידים מהמשפחות העניות ביותר. זה היה אחד הגורמים העיקריים לעליה החדה של שכר הלימוד במוסד בעשור האחרון, אשר קפץ מ- 1,050 יורו ל- 9,500 יורו לשנה. אולם נראה שהמשפחות העשירות הצליחו להתמודד עם זה.
בהקשר הזה מעניין לציין אנקדוטה על ה-UNEF, האיגוד הלאומי של הסטודנטים הצרפתים, ועל הקמפיין העיקש שהוא מנהל מזה מספר עשורים לניתוק הקשר בין מצבו הכלכלי של הסטודנט לזה של משפחתו. בצרפת מעמדו של סטודנט וזכאותו לסוגים שונים של סיוע מחושבים לפי מצבם הפיננסי של הוריו. דבר שיש בו בסה"כ מן ההגיון, בייחוד כשעוסקים בשאלות של שיכפול חברתי, ביטוי שכל סטודנט בסיינס-פו יודע לדקלם מתוך מודעות עצמית מפתיעה. ואף על פי כן, ה-UNEF דורשים "דמי אוטונומיה" – מלגה קיום שתחושב בהתאם למצבו הכלכלי הריאלי של הסטודנט ולא לפי מצבם של הוריו. לדבריהם הורים רבים מתנים את העזרה שלהם בקביעת מסלול חייהם של הצעירים, או לעיתים אינם עוזרים כלל גם כאשר הינם בעלי יכולת. חומר למחשבה.
גם הרפורמה השלישית של דקואה נועדה לפתוח את סיינס-פו לעולם, הפעם על ידי חתירה תחת האליטוזם הצרפתי במובן הכללי יותר. במסגרתה הונהג תהליך קבלה נפרד לסטודנטים זרים, חופשי יותר מהטיות תרבותיות. לפחות שליש מהקורסים הועברו כעת בשפה זרה (בעיקר באנגלית). את השנה השלישית של התואר הראשונה הסטודנטים חוייבו להעביר באוניברסיטה בחו"ל, כשמגוון האפשרויות העצום כולל מדינות כמו האמירויות הערביות, אינדונזיה וגאנה. כדי להעמיד את הדברים בפרופורציה ולהעריך את גודל ההישג זה המקום לציין כי חלק ניכר מן הסגל האקדמי בצרפת אינו דובר אנגלית ואף אינו מרגיש בחסרונה. לכל הפחות במדעי החברה והרוח אפשר להתקיים היטב על ספרות אקדמית ממוצא צרפתי, ספרות מתורגמת לצרפתית או פיתוח צרפתי לספרות אנגלופונית. זרים מצידם, אם אינם הוגים נכונה את כל הואריאציות של ה- n הגרונית בקושי ישיגו בגט במאפיה השכונתית. שינוי נוסף שהכניס דקואה נועד כדי לפרק את הריכוזיות הידועה של צרפת שבה כל הדרכים מובילות לפריז. היסטורית כל הגראנד אקול (למעט ה-ENA שנמצא בשטרסבורג) לא רק ממוקמים בפריז, אלא מקובצים ברובע הלטיני, שאגב נקרא כך בגלל השפה הלטינית שנלמדה באוניברסיטאות ולא בגלל מהגרים מאמריקה הלטינית, כמו שחשבתי לי לתומי. דקואה הקים 6 מרכזים נוספים לסיינס-פו ברחבי המדינה כדי להנגיש את הבית ספר לתושבי הפרובינציה. הדבר נחל הצלחה חלקית, מפני שהמרכזים לא הצליחו להגיע לאותה רמת יוקרה כמו סיינס-פו פריז.
כדי להבין איך הגראנד אקול קנו את מעמדן, כדי להתחכות אחר סיפור היווסדן המתחיל אי שם בסוף המאה ה-18. באותם ימים צרפת התחילה לעבור תיעוש מזורז ונזקקה למהנדסים מקצועיים כדי לבנות את כבישיה ומסילות הרכבת שלה. כך נוסדו מספר בתי ספר מקצועיים להנדסה שהונחו על ידי עקרון המריטוקרטיה, בניגוד לעקרון האריסטוקרטיה שהתנה את הקבלה לאוניברסיטאות עד כה. מבחני הכניסה התבססו על פתרון שאלות באלגברה ובגיאומטריה ולא על ידע כללי, הנקרא בצרפתית culture generale, כך שגם בניהם של איכרים פשוטים יכלו להתקבל ללימודים. עם הזמן נבנו גראנד אקול נוספים, להכשרה בתחומי התעשייה, המסחר, המנהל הציבורי וגם המדעים "הקשים". להבדיל מהאוניברסיטאות שהחוק הצרפתי חייב אותן לקבל כל תלמיד שמסיים בית ספר עם תעודת בגרות, הגראנד אקול שמרו על מחזורים מצומצמים, לעיתים של מאות בודדות בלבד של בוגרים בשנה, והנהיגו מבחני כניסה קשוחים. כדי לעבור מבחנים אלה התלמידים נדרשו ללימודים מקדימים במכינות מיוחדות במשך שנתיים. לכל בית ספר מכינה שמתאימה לתחום שלו בלבד (הנדסה, ניהול וכולה), כך שהתלמיד לא יכול להגיש מועמדות למספר בתי ספר כדי להגדיל את סיכוייו להתקבל. למכינות מתקבלים התלמידים בהתאם לביצועייהם בתיכון ובהמלצת המורים. מבחר המקצועות הנלמדים בגראנד אקול עשוי להראות תמוהה, לנוכח היעדר מקצועות רבים שנחשבים יוקרתיים בעולמינו, כגון רפואה, משפטים או ארכיטקטורה. הבית ספר הנוצץ ביותר בצרפת הוא הפוליטקניק, המכשיר דווקא מהנדסים. איך קרה שפס הייצור של האליטה הצרפתית לא תואם את ההיסטוריה האינטלקטואלית שלה? אולי דרידה, פוקו וסימון דה-בובואר היו רק טעות, כשבעצם הם יועדו להיות ביל גייטס, איינשטיין ופורד…
עד מלחמת העולם השניה השיטה המריטוקרטית עבדה לא רע. אבל אז הגיע דור הבייבי-בום והכל הסתבך. בשנות ה-60 מספר הנרשמים לאוניברסיטאות התחיל לעלות בקצב חד. המחזורים הכפילו ושילשו את גודלם, אך מספר המרצים והכיתות עלה רק במעט. דמם של הסטודנטים התחיל לרתוח, ומכאן הכל היסטוריה. אולם מאי 68 פסח על הגראנד אקול. בזמן שהאוניברסיטאות תפחו, הגראנד אקול שמרו על אקסקלוסיוביות ורק הלכו והקשיחו את מבחני הכניסה. כך נוצרה הלכה למעשה מערכת כפולה של השכלה גבוהה. ערכן של תעודות הסיום של האוניברסיטאות הפך להיות שווה ערך לתעודת הבגרות והן רחוקות היום מלהבטיח ביטחון כלכלי. בו בזמן האליטות נהיו יותר ויותר מבוצרות. אם בשנות ה-50 25% מהסטודנטים הגיעו לגראנד אקול מהמעמדות הנמוכים, היום שיעורם עומד על 8%. עבור הורים מהמעמד הגבוהה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לילדיהם הוא שיגיעו ללמוד באוניברסיטה, כשאחת הגרועות שבהן היא הסורבון.
זה הבוץ שאליו נכנס דקואה כשייסד את תוכנית ה-CEP. אולם החששות שעלו מתוך הממסד בתחילת הדרך, שהתוכנית תפגע ביוקרה של בית הספר, שהתלמידים שעקפו את מבחני הקבלה הסטנדרטיים לא יסתדרו עם מסלול הלימודים הדורשני, ובאופן כללי שעולמן של האליטות יקרוס לא התממשו. השמיים שמעל פריז נשארו במקומם תלויים. רמת ההצלחתם של התלמידים ה"מועדפים" בין אם בלימודים ובין אם לאחר מכן בשוק העבודה לא נופלת מזו של שאר הבוגרים. מספר התיכונים השותפים, ואיתם מספר המועמדים והמתקבלים לתוכנית עולה כל שנה בעקביות, בעוד שגודל המחזור השנתי נשאר קבוע ובני ובנות האליטות ממשיכים להתדפק על דלתות המוסד. (בהקשר הזה מעניין לציין שבסיינס-פו דווקא לומדות יותר נשים מגברים, בניגוד חד לגראנד אקול של ההנדסה והמדעים. אך כרגיל עובדה זו אינה מנבא את סיכויי ההצלחה של הנשים להתברג באליטות המקצועיות.) 11 שנים אחרי התוכנית נתפסת כסיפור הצלחה, עם כ-1000 סטודנטים שסיימו במסגרתה את לימודיהם.
התוכנית של דקואה היוותה תקדים לאפליה מתקנת בצרפת, ועד היום היא היחידה המיישמת אותה. גראנד אקול אחרים שולחים את תלמידיהם להעביר שיעורי מוטיבציה בתיכונים בשכונות קשות, אך אף אחד חוץ מדקואה לא העז לגעת בפרה הקדושה של מבחני הקבלה. התוכנית נגעה בהרבה טבואים וליבתה מחדש את השיח הציבורי על האליטיזם של מערכת ההשכלה הגבוהה הצרפתית, על מהות המריטוקרטיה ויכולת יישומה בפועל. כשבוחנים את הרפורמות של דקואה בפרספקטיבה מערכתית רחבה, יאמרו הציניקנים כי אינן נראות עוד כמעשה אבירות בהשראת ערכיה של הרפובליקה, אלא כצעד ציני לשימור הלגיטימיות של האליטות ההולכות ומתרחקות מן העם. ואף על פי כן, יש בה אומץ רב להתמודד עם השאלות הקשות וכמה צעדים נחושים מאוד לשפר בפועל את המצב.

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s