קואופרטיב לא קואופרטיבי

בכל יום שני בשעה שש בערב משאית נכנסת לחצר האחורית של סיינס-פו, האוניברסיטה שאני לומדת בה בפריז, ופורקת שורה של ארגזי עץ עם כל טוב מיבול הארץ. בצלים, גזרים, תפוחים, כל מה שבעונה. ארגז אחד ב- 10 יורו, חצי ארגז ב- 5. הסטודנטים נרשמים מראש באתר האינטרנט של "אגודת הדלעות של סיינס-פו" ומשלמים על חודש קדימה. פעם בשבוע הם מגיעים לאסוף את מרכולתם. הלוגיסטיקה מאוד בסיסית –  אין חנות, אין מחסן, אין תיווך וגם אין מניות. התבואה מגיעה ישירות מהחקלאי היצרן אל הסטודנט הצרכן.

"אגודת הדלעות של סיינס פו"

המודל מוכר תחת השם AMAP –  "האגודה לתמיכה בחקלאות מקומית" – Association pour le Maintien d'une Agriculture Paysanne. האגודה פועלת מאז 2003 ומהווה למעשה את הגירסה הצרפתית לקואופרטיב צרכנים.  בבסיסה של ה- AMAP  עומד עקרון ה"כלכלה הסולידרית". בכלכלה זו קיים קשר ישיר ללא מתווכים בין היצרן לצרכן. הצרכן מתחייב מראש להיקף הצריכה שלו לעונה הקרובה ומבצע מראש את התשלום ליצרן. שני הצדדים מתחלקים ביניהם בסיכונים האקלימיים שעלולים להשפיע על איכות וכמות התוצרת. כמו כן, מחיר החבילה מחושב לפי עלויות היצור ולא לפי משקל הסחורה. באופן כזה החקלאי או בעל המשק מסוגל לספוג את הסיכונים של כלכלת השוק ולשמור על עצמאות ביחס לרשתות הספקים הגדולות.  הצרכנים בתורם יכולים להשפיע  באופן ישיר על אופן ניהול המשק במקרה שהם מעוניינים בתוצרת אורגנית ואקולוגית. ל- AMAP  יש גם מספר מטרות חברתיות ואקולוגיות לטווח רחוק, כגון ניהול יעיל יותר של אדמות פוריות, הורדת צריכת אנרגיה על ידי צריכה של תוצרת מקומית ועירוב הצרכנים בבחירות הצרכניות שלהם. ה-AMAP   מנוהל על ידי ועד של צרכנים מתנדבים.

הרעיון נולד דווקא ביפן, כאשר בשנות ה-60 אימהות יפניות נחרדו מההשפעה של התיעוש המהיר שעברה מדינתם על יצור המזון. באותן שנים אירעו מספר מקרי הרעלה כתוצאה מהימצאות חומרים כימיים מסוכנים במזון מעובד. האמהות החליטו לקחת יוזמה, וכך נוסדו הטייקיי (teikei), הפרוטוטיפ הראשון של ה-AMAP. הצרכנים שלמו לחקלאים מראש עבור התוצרת לכל העונה, כשהחקלאים התחייבו לספק תבואה הנקייה מכימיקלים.

היום בצרפת קיימים כמעט 1600 AMAP המספקים סחורה עבור כ-270,000 צרכנים, כאשר מספר המצטרפים עולה משנה לשנה. אבל ההיצע גדול אף יותר מהביקוש. יצרנים רבים מעוניינים להצטרף ל- AMAP  ומתקשים למצוא מעגלי צרכנים.

אין ספק כי לעבור למודל צריכה של ה-AMAP  ידרוש מאיתנו הצרכנים לוותר על כל מיני סוגים של פינוקים כמו לאכול מנגו כל השנה או אוכמניות מיובאות מהולנד. זה גם לא ממש אפקטיבי לארוחת ערב ספונטנית אצל חברים כשהתחייבנו להביא סיר ענק של מרק דלעת, או לאותן הפעמים שקיבלנו משלוח לא צפוי של פשטידות מאמא. אבל ראשית כל זה לא נועד להחליף לגמרי את כלכלת השוק הקיימת, וזה בסדר גם לקנות פעם בחודש קילו דלעת ב- AMPM  (שאין בשום אופן לבלבל עם ה- AMAP). שנית, ביום שבו המחשבה שתמכנו במשק חקלאי להיות קצת פחות תלוי ברמי לוי או אפילו בניצת הדובדן, תסב לנו הנאה המשתווה לזו של אכילת אוכמניות הולנדיות הוא היום שבו נהפוך לחברה מתוקנת יותר וקצת פחות אינדיבידואליסטית וצרכנית.

מודעות פרסומת

סיפור על אינטגרציה, על שחיטת פרות קדושות ועל מקרה מוות אחד בלתי מפוענח

רישאר דקואה (Richard Descoings), מנהלה האגדי של סיינס-פו, היה איש יקר. מותו המסתורי ב-3 לאפריל 2012 בהיותו בן 54 בלבד, כשגופתו נמצאה ערומה בחדר במלון יוקרתי במנהטן, זיעזע לא רק את הממסד הצרפתי, אלא גם את הסטודנטים שבשבילם הוא עיקם לא מעט את אותו הממסד. לאחר הסתלקותו הטרגית הסטודנטים הקדישו לו גרפיטי על הקיר שמאחורי הקפיטריה בסיינס-פו. בתמונה רואים את האריה והשועל, דמויות שנלקחו מהלוגו של בית הספר, זורקים אחד לעבר השני קופסת קממבר של המותג Coer de Lion, ("לב ארי"), כאשר לכיתוב שעל הקופסא הוסיפו את שמו – "רישאר לב ארי". שילוב תמוה מעט של דימויים, אבל הוא מביע היטב את הוקרתם של הסטודנטים לנשיא בית ספרם האהוב.

גרפיטי המוקדש לדקואה בחצר של סיינס-פו

דקואה היה איש שנוי במחלוקת. הוא צמח מתוככי הממסד, בעצמו בוגר סיינס-פו ו- ÉNA (école nationale d'administration – בית ספר המשך להכשרת הדרגים הגבוהים של המגזר הציבורי, יוקרתי ואליטיסטי אף יותר מסיינס-פו). לפני שנתמנה לנהל את סיינס-פו ב-1996 הוא מילא תפקידים בחירים במשרד החינוך וב- conseil d’état (המקבילה הצרפתית לבג"ץ). איש לא ציפה ממנו לרפורמות הרדיקליות וחסרות התקדים שעתיד היה להעביר במוסד שנתפס כמנוע הראשי לייצור והשיעתוק של הממסד.
ב-2001 שבעה עשר סטודנטים טריים התחילו את שנת לימודיהם הראשונה בסיינס-פו מבלי לעבור את ה- concours, מבחן הכניסה האימתני של בית הספר. המבחן כולל כתיבת חיבור על ההיסטוריה של המאה ה-20, חיבור נוסף המנתח טקסט בעל הקשר היסטורי, כלכלי או גיאוגרפי, מבחן בשפה זרה ולבסוף חיבור בנושא לא ידוע. תלמידים אלה הגיעו מתיכונים "קשים" ברחבי המדינה, בעיקר מה- banlieu (שכונות המצוקה של פריז וסביבותיה), והתקבלו ללימודים רק על סמך ראיון אישי וחיבור שנדרשו לכתוב בנושא אקטואליה. רבים מהם ילדים ממשפחות מהגרים, או בנים ובנות להורים קשיי יום, פעמים רבות מובטלים. זו היתה השנה הראשונה לפעילותה של ה-CEP (les Conventions Education Prioritaire ) – "התקנות להשכלה מועדפת" – תוכנית שהגה דקואה על מנת להכניס שונות תרבותית וחברתית לתוך כותלי בית הספר מחד ולצמצם את אי-שויון ההזדמנויות שמבחני הקבלה מייצרים מאידך. התוכנית זיהתה את המחסום העיקרי של הנוער משכונות המצוקה בפני הלימודים במוסדות האקסקלוסיביים בחוסר הנגישות למידע אודות תהליך הקבלה ובחוסר אמונה ביכולת להתקבל, מה שהפך את המוסדות לבלתי רלוונטיים עבורם. הפתרון היה ליצור שיתופי פעולה עם תיכונים המוגדרים על ידי המדינה כשייכים ל"איזור של השכלה מועדפת" או "איזור מועדף למניעת אלימות", במטרה לאתר תלמידים עם פוטנציאל גבוה אשר ההון התרבותי של משפחותיהם הקשה עליהם להתמודד עם מבחני קבלה בעלי הטיה תרבותית גבוהה ודרישה להשכלה כללית רחבה. במסגרת שיתוף הפעולה התיכונים פעלו על מנת לעשות דימיסטיפיקציה של תהליך הקבלה ולספק מידע רב כמה שיותר עליו ועל מהלך הלימודים. במקביל הם ניסו להתמודד עם הצנזורה העצמית של התלמידים ועודדו אותם לנסות ולהתקבל. למשל הפרוייקט באיזור Aquitaine נקרא "אני רוצה כי אני יכול" (Je le veux parce que je le peux).

להמשיך לקרוא

מבוא למערכת ההשכלה הגבוהה בצרפת או האם הבת של פרנסואה הולנד נותנת להעתיק

בפוסט הזה אתן קצת רקע חיוני על המערכת הצרפתית לפני שאוכל להתחיל לדבר על הסטודנטים עצמם. בנוסף, אומר כמה מילות רפלקציה, כדי שלא אואשם חלילה באובייקטיביות, או באובייקטיביזם.

SciencesPo או בשמה המלא 'המכון ללימודי פוליטיקה בפריז', שהיא האוניברסיטה שאני לומדת בה השנה היא לא אוניברסיטה רגילה בכלל. למעשה ללמוד בה זה כמו לצלול הישר בין דפי הספרים של בורדיה, לעולם שכולו מצויינות ושאפתנות ויחד איתם בדלנות וזחיחות של הבורגנות הפריזאית הישנה והטובה. זו שמשלמת כסף ישן וטוב כדי להבטיח לבניה ולבנותיה קריירה מזהירה בשירות הציבורי או הצלחה מסחררת בסקטור העסקי. הרבה דיו נשפך על תיאור הסלקטיביות של מערכת ההשכלה הצרפתית, הינה תמצית העניין הנוגעת לעניינינו. המוסדות להשכלה הגבוהה בצרפת מתחלקים לאוניברסיטאות ול- grandes ecoles. בעוד שהאוניברסיטאות הן ציבוריות ומחוייבות לקבל את כל בוגרי התיכונים המסיימיים עם תעודת בגרות, הגראנד אקול יכולות להיות ציבוריות או פרטיות ותהליך הקבלה אליהן סלקטיבי במיוחד. במקרים רבים המועמדים נדרשים ללמוד שנתיים במכינה בעלת משטר קשוח עד בלתי אנושי ובסופה לעבור בחינות אימתניות.  חלק מהגראנד אקול מקבלים מאות בודדות של סטודנטים בשנה בלבד. כך למשל בפוליטקניק, הגראנד אקול היוקרתי להנדסה עם מבחני הקבלה הידועים לשמצה באכזריותם, לומדים כ-2700 איש בלבד, בעוד שהסורבון מונה כ- 40,000 סטודנטים. בנוסף, הלימוד באוניברסיטאות הוא חינם באופן עקרוני, ושכר הלימוד מסתכם בדמי רישום סימליים בגובה של כמה מאות יורו בשנה. לחילופין, הגרנד אקול, יכולים להיות ציבוריים, חצי-פרטיים או פרטיים לחלוטין. חצי פרטי משמעו ששכר הלימוד מחושב דפרנציאלית על פי הכנסות ההורים. בסך הכל פריז מונה כיום 13 אוניברסיטאות ו-12 גראנד אקול. עד שנת 1970 היתה קיימת בה אוניברסיטה אחת גדולה בלבד,  Université de Paris שהוקמה אי אז במאה ה-11. אחרי ארועי מאי 68, בנסיון נואש להפריד ולמשול בפרא הסטודנטיאלי, האוניברסיטה חולקה ל-13 אוניברסיטאות נפרדות.

להמשיך לקרוא

איך עושים פוליטיקה סטודנטיאלית בצרפתית

חידה לשבת: בכמה מערכות בחירות משתתף סטודנט ממוצע בקמפוס צרפתי? בין הפותרים נכונה יוגרל פנקס לבוחר בכריחת עור יוקרתית וזוג כרטיסים להקרנת וי.איי.פי. של תשדירי בחירות.

אתחיל עם אוצר מילים בסיסי:

* אגודת סטונדטים בצרפתית היא למעשה איגוד סטודנטים, על משקל איגוד עובדים. ובגלל שהצרפתית מכורים לאיגודי עובדים אז יש להם מילה אחת קצרה וקולעת בשביל זה, הלא היא הסינדיקאט. בסיינס-פו בו אני לומדת, המונה כ- 9,000 סטודנטים, כאשר כמעט מחציתם זרים, יש 5 סינדיקטים שונים: ימין, שמאל, יותר שמאל, אפוליטי ונייטראלי. השנה מוקם גם סינדיקט שישי מיוחד לסטודנטים הבינלאומיים. כל סטודנט יכול לרכוש לו חברות בסינדיקט המועדף עליו, דבר המאפשר לו להשתתף בבחירות הפנימיות של הסינדיקט. דמי החבר בסינדיקט הם בין 10 ל-20 יורו לשנה.

* אומנם יש מילה אחת לאיגוד עובדים, אבל באוניבריסטה קיימים איגודים משני סוגים, והסוג השני מכונה 'אסוציאציה'. בסיינס-פו יש 78 אסוציאציות שונות, החל מאגודת חובבי התרבות הרוסית 'סאמובר' וכלה באגודה איסלאמית, פמיניסטית, פילוסופית ופואטית. גם התאים המפלגתיים ושלל האגודות הספורטיביות נכללות בהגדרה זו. פעם בשנה מתקיים יריד בן שבוע ימים בו כל האסוציאציאציות מקימות דוכן, מחלקות פליירים וסוכריות טופי ובמהלכו הסטודנטים מצביעים בבחירות, שכולן מתנהלות באינטרנט, לשתי האסוציאציות המועדפות עליהם. כל אסוציאציה שמגיעה ל-120 קולות מקבלת הכרה ומימון מהאוניברסיטה. דמי החבר באסוציאציה הם בין 10 ל-15 יורו לשנה. כמה נקודות ראויות לציון: האסוציאציות מקבלות זמן ומרחב המוקדש להן בלעדית, ללא הצורך לחלוק אותו עם דוכן של בנק לאומי או להתחרות בחלוקת הפליירים בדיילים של פלאפון. האוניברסיטה רוצה בקיומן של האסוציאציות ועושה כל דבר כדי שהן יהיו שם. באתר הבית שלה מצויין בגאווה כמה אסוציאציות יש בה, היא שולחת מיילים עם דברי הסבר כיצד ליצור אסוציאציה ומאיצה בסטודנטים להשתתף בבחירות. מה עושה אוניברסיטת תל אביב? דורשת מאות שקלים עבור שימוש בכיתות להרצאות חיצוניות או לא מאפשר שימוש בכיתות בכלל, כמו למשל בבניין גילמן, גובה 1200 ש"ח עבור העמדת דוכן של ארגון או עסק סטודנטיאלי בשוק של יום רביעי ובעיקר לא עושה שום דבר אקטיבי כדי לעודד סטודנטים להתארגן.

הדוכן של אגודת Samovar לחובבי תרבות רוסית

ההבדל העקרוני בין סינדיקטים לאסוציאציות הוא שהסינדיקטים הם ארגונים פוליטיים מיסודם, באופן פרודקסלי גם האפוליטיים שביניהם. הדבר שאומר שהם שואפים לארגן את הסטודנטים ככוח פוליטי ולייצגם בועדות השונות, ברמת הנהלת האוניברסיטה וברמת מוסדות איזוריים וארציים של משרד החינוך – כלומר בכל מקום בו נקבעת מדיניות הנוגעת לעניינם של הסטודנטים. בסה"כ יושבים הסטודנטים ב-4 ועדות שונות בסיינס-פו, וב-3 ועדות חיצוניות (אחת איזורית ושתיים ארציות). כל הסטודנטים בלי קשר לחברותם בסינדיקט זה או אחר משתתפים בבחירות לכל אחת משלושת הועדות החיצוניות. האסוציאציות הן בגדר מועדוני תרבות, ללא מבנה דמוקרטי פנימי וללא עניין בשביתות כלליות או בשריפת צמיגים. חוץ מזה יש גם תאים של מפלגות ועוד כל מיני יצורי כלאיים, אבל העיקרון אמור להיות ברור.
הנציגות בועדות הן פיסגת הדמוקרטיה הסטודנטיאלית עבור הצרפתים ואני אקדיש לנושא פוסט נפרד. גם על מבנה הדמוקרטיה הפנימית בכל סינדיקט אכתוב יותר בפירוט. בינתיים אפנה את תשומת לב הקוראות והקוראים לכך שקודם כל הבחירות לועדות הן ישירות, וגם סטודנטים עצמאים יכולים להתמודד בהן. שנית, קרב הבחירות ניטש סביב הדברים החשובים באמת והם הנציגות בתוך המנגנונים בהם מתקבלות ההחלטות הגורליות הנוגעות ישירות לרווחת הסטודנטים. אין נציגי חוגים, ואיש מהמועמדים לא כותב במצע הבחירות שלו שהוא אלוף בהזזת מועדי מבחנים. כאן הכל פוליטי.

בינתיים נשמע מרשים לא? אפשר אפילו לחשוב שכל מה שהסטודנטים הצרפתים עושים מהבוקר ועד הערב זה להתאגד, להתאגד ולהתאגד. מסכנים, בקושי יש להם זמן לחטוף איזו חתיכת בגט עם קממבר לארוחת 10 ועוד איזה איזה כמה שבלולים בחמאה בצהרים מרוב שהם עסוקים בלעצב יחדיו את עתידם הקומונלי הוורוד. אולם עיתון הסטודנטים האינטרנטי letudiante.fr מדווח שלמשל בשנת 2010 1% בלבד מהסטודנטים בצרפת רכש לו חברות בסינדיקט (בהשוואה ל- 63% עובדים מאוגדים באוכלוסיה הכללית), ורק כ-8% השתתפו בבחירות לועדות השונות. אז למה זה טוב כל הדמוקרטיה וכל הבירוקרטיה הזאת? שאלה מוצדקת בהחלט, והינה כמה מסקנות ראשונות שהסקתי בינתיים מהתצפיות שלי:

לפני שאדבר על פוליטיקה אתחיל מחיי החברה והתרבות. 78 אסוציאציות!!! בואו נספור שניה כמה כאלה יש בת"א: התא הרציני והפעיל ביותר הוא סולידריות, אח"כ נגיד יש את מגמה ירוקה, למרות שלא בטוח אם היו להם יותר מחמש פגישות בחמשת השנים האחרונות. אפשר לספור את הלל. אבל גם הלל וגם מגמה ירוקה שניהם סניפים מקומיים של ארגונים ארציים ולא יוזמות גראסרוטס סטודנטיאליות. הקבוצה הפמיניסטית של החוג למגדר, ומועדון הסרט ההיטורי של החוג להיסטוריה הן אולי שתי היוזמות היחידות שצמחו מלמטה ומתוך אוניברסיטה.  יש עוד כמה ארגונים שפונים לסטודנטים דוברי הערבית, יש את מועדון הדיבייט של האגודה… אבל תכלס, על כמה מהם שמעתם? בכמה מהם הייתם או רציתם להיות או יש לכם חברים שהיו? כמה מהם מצליחים לקבל חדר מהאוניברסיטה, שלא נדבר על כסף? אולי זה המקום לשאול למה זה חשוב. קודם כל בקמפוס אורבני לסטודנטים יש מספיק אופציות חברתיות ותרבותיות בתוך העיר. שנית, למה לא מספיקים האירועים שמארגנת מפעם לפעם האגודה או חוגי הספורט של מרכז הספורט? השאלות האלה מעניינות מאוד ומחזירות אותי לדיון בשאלה למה צריך חמישה סינדיקאטים. אז ראשית, צריך 78 אסוציאציות גם מפני שאפילו בעיר שוקקת תרבות לא תמיד יש מקום ידידותי לסטודנטים לשתות יחדיו תה מהסאמובר שלהם או לדבר בנוחות על החוויה של להיות סטודנטית מוסלמית. אבל הרבה יותר מכך, זה מאפשר דמוקרטיזציה אמיתית של החיים החברתיים הסטודנטיאליים ומייתר את הצורך בארגון גג פטרוני בעל מונופול על ההסדרה של חיים אלה. בנוסף יש לכך עוד שתי תופעות לוואי רצויות. האחת היא שהסטודנטים לומדים כבר מגיל צעיר, ובצרפת הם מגיעים לאוניברסיטה בגיל 18 בלי שלימדו אותם קודם להסתדר בטורים עורפיים ולציית לפקודות, הם לומדים בעצמם מתוך העשיה להתארגן, ליזום, לקחת אחריות ועוד מיני קלישאות מהמדריך למהפכן המתחיל, או לסתם אזרח אחראי שאחר כך ילך להצביע בבחירות. תופעת הלוואי השניה היא שנוצרות רשתות חברתיות, שמייצרות רשימות תפוצה, מסגרות דיון וקבוצות לחץ, כי חלק מהאסוציאציות הן פוליטיות בהחלט (למשל אסוציאציאציות סביבתניות, אסוציאציות לקידום השלום במזרח התיכון וכדומה). והינה החיבור הלוגי, כפי שהבטחתי. גם ריבוי הסינדיקטים מאפשר את אותם הדברים, קרי דמוקרטיזציה של ההתאגדות הסטודנטיאלית על תופעות הלוואי שלה. לכל סינדיקט מבנה ארגוני שונה, אסטרטגיות פעולה שונות ויעדים שונים, למרות שהפערים בעמדותיהם המוצהרות לא בהכרח תמיד גדולים ויש ביניהם שיתופי פעולה רבים. אולם בנוסף זה מאפשר עוד דבר מה מאוד חשוב, והוא את הפוליטיזציה של הקמפוס. הריבוי גורם לכל אחד מהסינדיקטים לחדד את מסריו ולהתעמת אם העמדות המנוגדות, ובכך לייצר דיון ציבורי שברגים קריטיים יכול ממש להתלהט. פוליטיקה כאן היא לא מילה גסה.

ואף על פי כן, בהיותינו אנשי מעשה, שיעורי ההצבעה הנמוכים לא נותנים לנו מנוח. אולי כל זה עובד רק בתיאוריה? אכן, בתיאוריה זה עובד רק בתיאוריה, אבל בפרקטיק כל כמה שנים הסינדיקטים מוציאים את הסטודנטים לרחוב, משביתים את הקמפוסים ומשתלטים על בניינים. תנועות המחאה החשובות האחרונות היו ב- 2006, 2007 ו-2009. כמו שאמר לי טום פעיל של הסינדיקט הקומוניסטי הרדיקלי SUD-etudiante, שרשומים בו 400 חברים בלבד בכל הארץ: "כל השנה הסטודנטים לא זוכרים אותנו, לא אכפת להם מהבחירות והם לא קוראים את הפליירים שלנו, אבל כשמגיע המאבק, אנחנו מובילים אותו ואנחנו יכולים להוציא את כולם לרחוב ביום אחד."

* התשובה הנכונה היא 5. זהו המספר הממוצע של מערכות בחירות שבהן משתתף סטודנט בסיינס-פו: 1 לאסוציאציות + 3 לועדות חיצוניות + בין 0 ל-2 בחירות פנים סינדיקליות