קואופרטיב לא קואופרטיבי

בכל יום שני בשעה שש בערב משאית נכנסת לחצר האחורית של סיינס-פו, האוניברסיטה שאני לומדת בה בפריז, ופורקת שורה של ארגזי עץ עם כל טוב מיבול הארץ. בצלים, גזרים, תפוחים, כל מה שבעונה. ארגז אחד ב- 10 יורו, חצי ארגז ב- 5. הסטודנטים נרשמים מראש באתר האינטרנט של "אגודת הדלעות של סיינס-פו" ומשלמים על חודש קדימה. פעם בשבוע הם מגיעים לאסוף את מרכולתם. הלוגיסטיקה מאוד בסיסית –  אין חנות, אין מחסן, אין תיווך וגם אין מניות. התבואה מגיעה ישירות מהחקלאי היצרן אל הסטודנט הצרכן.

"אגודת הדלעות של סיינס פו"

המודל מוכר תחת השם AMAP –  "האגודה לתמיכה בחקלאות מקומית" – Association pour le Maintien d'une Agriculture Paysanne. האגודה פועלת מאז 2003 ומהווה למעשה את הגירסה הצרפתית לקואופרטיב צרכנים.  בבסיסה של ה- AMAP  עומד עקרון ה"כלכלה הסולידרית". בכלכלה זו קיים קשר ישיר ללא מתווכים בין היצרן לצרכן. הצרכן מתחייב מראש להיקף הצריכה שלו לעונה הקרובה ומבצע מראש את התשלום ליצרן. שני הצדדים מתחלקים ביניהם בסיכונים האקלימיים שעלולים להשפיע על איכות וכמות התוצרת. כמו כן, מחיר החבילה מחושב לפי עלויות היצור ולא לפי משקל הסחורה. באופן כזה החקלאי או בעל המשק מסוגל לספוג את הסיכונים של כלכלת השוק ולשמור על עצמאות ביחס לרשתות הספקים הגדולות.  הצרכנים בתורם יכולים להשפיע  באופן ישיר על אופן ניהול המשק במקרה שהם מעוניינים בתוצרת אורגנית ואקולוגית. ל- AMAP  יש גם מספר מטרות חברתיות ואקולוגיות לטווח רחוק, כגון ניהול יעיל יותר של אדמות פוריות, הורדת צריכת אנרגיה על ידי צריכה של תוצרת מקומית ועירוב הצרכנים בבחירות הצרכניות שלהם. ה-AMAP   מנוהל על ידי ועד של צרכנים מתנדבים.

הרעיון נולד דווקא ביפן, כאשר בשנות ה-60 אימהות יפניות נחרדו מההשפעה של התיעוש המהיר שעברה מדינתם על יצור המזון. באותן שנים אירעו מספר מקרי הרעלה כתוצאה מהימצאות חומרים כימיים מסוכנים במזון מעובד. האמהות החליטו לקחת יוזמה, וכך נוסדו הטייקיי (teikei), הפרוטוטיפ הראשון של ה-AMAP. הצרכנים שלמו לחקלאים מראש עבור התוצרת לכל העונה, כשהחקלאים התחייבו לספק תבואה הנקייה מכימיקלים.

היום בצרפת קיימים כמעט 1600 AMAP המספקים סחורה עבור כ-270,000 צרכנים, כאשר מספר המצטרפים עולה משנה לשנה. אבל ההיצע גדול אף יותר מהביקוש. יצרנים רבים מעוניינים להצטרף ל- AMAP  ומתקשים למצוא מעגלי צרכנים.

אין ספק כי לעבור למודל צריכה של ה-AMAP  ידרוש מאיתנו הצרכנים לוותר על כל מיני סוגים של פינוקים כמו לאכול מנגו כל השנה או אוכמניות מיובאות מהולנד. זה גם לא ממש אפקטיבי לארוחת ערב ספונטנית אצל חברים כשהתחייבנו להביא סיר ענק של מרק דלעת, או לאותן הפעמים שקיבלנו משלוח לא צפוי של פשטידות מאמא. אבל ראשית כל זה לא נועד להחליף לגמרי את כלכלת השוק הקיימת, וזה בסדר גם לקנות פעם בחודש קילו דלעת ב- AMPM  (שאין בשום אופן לבלבל עם ה- AMAP). שנית, ביום שבו המחשבה שתמכנו במשק חקלאי להיות קצת פחות תלוי ברמי לוי או אפילו בניצת הדובדן, תסב לנו הנאה המשתווה לזו של אכילת אוכמניות הולנדיות הוא היום שבו נהפוך לחברה מתוקנת יותר וקצת פחות אינדיבידואליסטית וצרכנית.

מודעות פרסומת