סיפור על אינטגרציה, על שחיטת פרות קדושות ועל מקרה מוות אחד בלתי מפוענח

רישאר דקואה (Richard Descoings), מנהלה האגדי של סיינס-פו, היה איש יקר. מותו המסתורי ב-3 לאפריל 2012 בהיותו בן 54 בלבד, כשגופתו נמצאה ערומה בחדר במלון יוקרתי במנהטן, זיעזע לא רק את הממסד הצרפתי, אלא גם את הסטודנטים שבשבילם הוא עיקם לא מעט את אותו הממסד. לאחר הסתלקותו הטרגית הסטודנטים הקדישו לו גרפיטי על הקיר שמאחורי הקפיטריה בסיינס-פו. בתמונה רואים את האריה והשועל, דמויות שנלקחו מהלוגו של בית הספר, זורקים אחד לעבר השני קופסת קממבר של המותג Coer de Lion, ("לב ארי"), כאשר לכיתוב שעל הקופסא הוסיפו את שמו – "רישאר לב ארי". שילוב תמוה מעט של דימויים, אבל הוא מביע היטב את הוקרתם של הסטודנטים לנשיא בית ספרם האהוב.

גרפיטי המוקדש לדקואה בחצר של סיינס-פו

דקואה היה איש שנוי במחלוקת. הוא צמח מתוככי הממסד, בעצמו בוגר סיינס-פו ו- ÉNA (école nationale d'administration – בית ספר המשך להכשרת הדרגים הגבוהים של המגזר הציבורי, יוקרתי ואליטיסטי אף יותר מסיינס-פו). לפני שנתמנה לנהל את סיינס-פו ב-1996 הוא מילא תפקידים בחירים במשרד החינוך וב- conseil d’état (המקבילה הצרפתית לבג"ץ). איש לא ציפה ממנו לרפורמות הרדיקליות וחסרות התקדים שעתיד היה להעביר במוסד שנתפס כמנוע הראשי לייצור והשיעתוק של הממסד.
ב-2001 שבעה עשר סטודנטים טריים התחילו את שנת לימודיהם הראשונה בסיינס-פו מבלי לעבור את ה- concours, מבחן הכניסה האימתני של בית הספר. המבחן כולל כתיבת חיבור על ההיסטוריה של המאה ה-20, חיבור נוסף המנתח טקסט בעל הקשר היסטורי, כלכלי או גיאוגרפי, מבחן בשפה זרה ולבסוף חיבור בנושא לא ידוע. תלמידים אלה הגיעו מתיכונים "קשים" ברחבי המדינה, בעיקר מה- banlieu (שכונות המצוקה של פריז וסביבותיה), והתקבלו ללימודים רק על סמך ראיון אישי וחיבור שנדרשו לכתוב בנושא אקטואליה. רבים מהם ילדים ממשפחות מהגרים, או בנים ובנות להורים קשיי יום, פעמים רבות מובטלים. זו היתה השנה הראשונה לפעילותה של ה-CEP (les Conventions Education Prioritaire ) – "התקנות להשכלה מועדפת" – תוכנית שהגה דקואה על מנת להכניס שונות תרבותית וחברתית לתוך כותלי בית הספר מחד ולצמצם את אי-שויון ההזדמנויות שמבחני הקבלה מייצרים מאידך. התוכנית זיהתה את המחסום העיקרי של הנוער משכונות המצוקה בפני הלימודים במוסדות האקסקלוסיביים בחוסר הנגישות למידע אודות תהליך הקבלה ובחוסר אמונה ביכולת להתקבל, מה שהפך את המוסדות לבלתי רלוונטיים עבורם. הפתרון היה ליצור שיתופי פעולה עם תיכונים המוגדרים על ידי המדינה כשייכים ל"איזור של השכלה מועדפת" או "איזור מועדף למניעת אלימות", במטרה לאתר תלמידים עם פוטנציאל גבוה אשר ההון התרבותי של משפחותיהם הקשה עליהם להתמודד עם מבחני קבלה בעלי הטיה תרבותית גבוהה ודרישה להשכלה כללית רחבה. במסגרת שיתוף הפעולה התיכונים פעלו על מנת לעשות דימיסטיפיקציה של תהליך הקבלה ולספק מידע רב כמה שיותר עליו ועל מהלך הלימודים. במקביל הם ניסו להתמודד עם הצנזורה העצמית של התלמידים ועודדו אותם לנסות ולהתקבל. למשל הפרוייקט באיזור Aquitaine נקרא "אני רוצה כי אני יכול" (Je le veux parce que je le peux).